כיצד להשתמש נכון בווטסאפ עם ילדים דיסלקטים

אי אפשר להתכחש. החברה בה אנו חיים מתקשרת ביומיום באמצעות מסרונים כתובים ופחות בשיחות מלל. כל עוד מדובר בשיחות אחד על אחד, אין בעיה להמיר את זה לשיחת טלפון או פשוט ללחוץ על הרמקול ולהקליט אחד את השני, אבל בקבוצה הסיפור כבר שונה...

הקטן שלי מתאמן בג'ודו ( על זה ארחיב בפוסט נפרד). כמו לכל קבוצה ולנוחיות כולם, נפתחה קבוצה למשתתפים, ולהורים. ברור לי שיכולת המעקב שלו על נעשה בקבוצה תלויה בכמות  ההודעות ובאורך המלל.  כשהמלל ארוך, אין מצב שהוא יקרא אותו. אם מישהו מאיתנו בסביבה, הוא יפתח את ההודעה ויבקש שנקריא לו, אבל כשאנחנו לא נמצאים באותו רגע נתון, הוא יפתח, יתייאש  וישכח. ולכן טוב וחשוב שגם ההורים יהיו חברים בכל אותן קבוצות. כשאני רואה הודעה ארוכה, אני פשוט מתקשרת אליו ומקריאה לו.
לתקופה החגים קבלנו הודעה עם שינויי לוחות הזמנים של האימונים לאורך כל החודש.  לא הוא ולא אני נזכור את הכל, וזה לא קשור לדיסלקציה, אולי לסניליות שלי... ולכן הודעה קצרה של "תזכורת, מחר האימון יתקיים בXXX" עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר.

קבוצות נוספות זה שלו עם החבר'ה. לשם אני בטח לא נכנסת. אם קשה והוא רוצה שאקריא, בשמחה, אם לא, אני רואה שהוא מתקשר לחבר ומבקש הבהרות. הכל בסדר.

הווטסאפ הוא כלי נהדר לתרגל קריאה. אבל שוב, חשוב לזכור שהמלל לא יהיה ארוך ואת המינון .(לא להעיק).
מצאתי את עצמי שולחת מסרונים קצרים לשם תרגול, כמו " איך היה היום בבית ספר?"  אפילו שהתשובה שאני מקבלת היא "כיף", "סתם", "כרגיל" או "מבאס"., או איקון של סמיילי או סימני ידיים. גם זה טוב.
לאורך זמן השיפור ניכר. וההוכחה לכך היא שגם הוא יוזם ושולח לי ווטסאפ בכתב. כמו "אמא?" או  "איפה את?".
אם יש שגיאות כתיב, תתעלמו. הווטסאפים למינהם הם כלים שבאים לשרת אותנו ביומיום ויש צורך להנגיש אותם לילדים דיסלקטים בצורה הנוחה ביותר ולא להפוך אותם לעוד כלי לימודי, זאת לא המטרה.
בהסכמתם, אפשר גם לתרגל אנגלית. משפט קצר ביום, מילה אחת, לא מאמץ עילאי וממושך ויש כבר תקשורת. לאט אבל בטוח.

  לסיכום

• אם אתם עוד לא מחוברים, אז לבקש להתחבר לקבוצות החוגים של ילדכם
• מלל ארוך, תתקשרו, תוודאו שהילד קיבל והבין, אם לא, תקריאו
• במידה וזה לא נעשה, תבקשו מהמורה/ מאמן לשלוח תזכורת קצרה יום לפני לגבי אירועים או שינויים
• תשתמשו בווטסאפ כתרגיל תקשורתי ונחמד לשיפור הקריאה

הקפצת הקבצה ודימוי עצמי

לאחר כמעט שנתיים של שתיקה, מאז מות אבי, ולאחר שדגדג לי כבר מזמן לחזור לכתוב, החלטתי לעשות מעשה.

בני הקטן, החל כיתה ח'. ומאחר שהמעבר לחטיבה רופד בכל ההתאמות האפשריות, עברנו את כיתה ז' בשלום, כך חשבתי לתומי.

דיסלקציה היא מגבלה שיאיר לומד לחיות איתה, אך מסתבר שלא אותו ,אנחנו ההורים צריכים לדאוג שילמד לקבל אותה ואת עצמו, אלא את המערכת והסביבה.
כמו  ילדנו הגדולים, גם הוא ניחן בנטייה מובהקת למדעים ומתמטיקה ( זה לא ממני, זה בטוח!). ומאחר שצריך לקרוא את ההוראות, במיוחד את שאלות המלל, יאיר למד בכיתה מצומצמת. לשמחתנו, זכינו במורה נהדר שעלה על יכולותיו וידע לקדם אותו בהתאם.
אלא שהשנה, התחילו עם ההקבצות. יאיר שובץ להקבצה ב'. הוא קיבל את זה  בהכנעה ולא אמר על כך דבר. אדישותו בכל הקשור ללימודים אינה זרה לנו.

מאחר שבסיום החופש הגדול נערך מבחן במתמטיקה  לכל המעוניינים לעלות הקבצה, החלטתי לדרבן אותו לגשת למבחן. שלחתי אותו לארבעה שיעורי רענון. מיותר לציין, שבבית הוא לא ישב ולו דקה נוספת.
דאגתי להתקשר למחנך ולהזכיר שהילד זכאי להקראה. להפתעתי במבחני הקיץ זה לא באוטומט.
אין כח אדם בנמצא...
 לחץ מתון וההקראה הוסדרה!

ביום המבחן נגשנו לבית הספר, המורה הבוחנת שאלה את יאיר אם הוא למד כל החופש. "ברור" אמרתי ובטני התכווצה.
 מה עשיתי? דחפתי אותו יותר מידי? הוא יחווה שוב כישלון... מה עם הדימוי העצמי שלו? זה בטח מבחן קשה, מה כל החופש הוא היה אמור ללמוד, בקושי למד 4 שעות..."

אבל הקטן שלי עבר את המבחן בענק! ושהמורה שלח לו ווטסאפ עם מזל טוב עלית הקבצה. הוא החל לקפץ ולנתר בכל הבית. " עכשיו נראה את כל אלה שצחקו עלי שאני בכיתת התגבור". הוא שמח ואני בכיתי פנימה, לחשוב איך הוא מרגיש כל השנים, ועם איזה דימוי הוא נתפס בקרב חבריו לספסל הלימודים.

משיעור המתמטיקה הראשון הוא חזר נלהב, המורה של קבוצת התגבור הוא מורה הכיתה."הילדים יושבים בשקט ורוצים ללמוד, אין הפרעות ,ֱֱֱ כיף ללמוד".
ושוב הריגשי שלי מתעורר, זה לא הוא, זאת המערכת, ברור !
עם 35-40 ילד בכיתה, רעשים, הפרעות וחוסר משמעת, מה הפלא שקשה להתרכז. לו רק הייתי מגדלת אותם בפינלד,,, הם היו מן הסתם לומדים יותר, עם הרגשת מסוגלות גבוהה יותר וללא צורך ברטלין!