יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

הקפצת הקבצה ודימוי עצמי



לאחר כמעט שנתיים של שתיקה, מאז מות אבי, ולאחר שדגדג לי כבר מזמן לחזור לכתוב, החלטתי לעשות מעשה.

בני הקטן, החל כיתה ח'. ומאחר שהמעבר לחטיבה רופד בכל ההתאמות האפשריות, עברנו את כיתה ז' בשלום, כך חשבתי לתומי.

דיסלקציה היא מגבלה שיאיר לומד לחיות איתה, אך מסתבר שלא אותו ,אנחנו ההורים צריכים לדאוג שילמד לקבל אותה ואת עצמו, אלא את המערכת והסביבה.
כמו  ילדנו הגדולים, גם הוא ניחן בנטייה מובהקת למדעים ומתמטיקה ( זה לא ממני, זה בטוח!). ומאחר שצריך לקרוא את ההוראות, במיוחד את שאלות המלל, יאיר למד בכיתה מצומצמת. לשמחתנו, זכינו במורה נהדר שעלה על יכולותיו וידע לקדם אותו בהתאם.
אלא שהשנה, התחילו עם ההקבצות. יאיר שובץ להקבצה ב'. הוא קיבל את זה  בהכנעה ולא אמר על כך דבר. אדישותו בכל הקשור ללימודים אינה זרה לנו.

מאחר שבסיום החופש הגדול נערך מבחן במתמטיקה  לכל המעוניינים לעלות הקבצה, החלטתי לדרבן אותו לגשת למבחן. שלחתי אותו לארבעה שיעורי רענון. מיותר לציין, שבבית הוא לא ישב ולו דקה נוספת.
דאגתי להתקשר למחנך ולהזכיר שהילד זכאי להקראה. להפתעתי במבחני הקיץ זה לא באוטומט.
אין כח אדם בנמצא...
 לחץ מתון וההקראה הוסדרה!

ביום המבחן נגשנו לבית הספר, המורה הבוחנת שאלה את יאיר אם הוא למד כל החופש. "ברור" אמרתי ובטני התכווצה.
 מה עשיתי? דחפתי אותו יותר מידי? הוא יחווה שוב כישלון... מה עם הדימוי העצמי שלו? זה בטח מבחן קשה, מה כל החופש הוא היה אמור ללמוד, בקושי למד 4 שעות..."

תוצאת תמונה עבור ‪self esteem‬‏אבל הקטן שלי עבר את המבחן בענק! ושהמורה שלח לו ווטסאפ עם מזל טוב עלית הקבצה. הוא החל לקפץ ולנתר בכל הבית. " עכשיו נראה את כל אלה שצחקו עלי שאני בכיתת התגבור". הוא שמח ואני בכיתי פנימה, לחשוב איך הוא מרגיש כל השנים, ועם איזה דימוי הוא נתפס בקרב חבריו לספסל הלימודים.

משיעור המתמטיקה הראשון הוא חזר נלהב, המורה של קבוצת התגבור הוא מורה הכיתה."הילדים יושבים בשקט ורוצים ללמוד, אין הפרעות ,ֱֱֱ כיף ללמוד".
ושוב הריגשי שלי מתעורר, זה לא הוא, זאת המערכת, ברור !
עם 35-40 ילד בכיתה, רעשים, הפרעות וחוסר משמעת, מה הפלא שקשה להתרכז. לו רק הייתי מגדלת אותם בפינלד,,, הם היו מן הסתם לומדים יותר, עם הרגשת מסוגלות גבוהה יותר וללא צורך ברטלין!




אין תגובות:

פרסום תגובה