יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

נשארים לבד בבית



בעלי ואני נוסעים לעיתים לחו"ל במסגרת עבודתנו. נכון להיום זה אף פעם לא התנגש כך שהבית שמר על שיגרה וה"אחראי" המבוגר היה בשטח.
הפעם זה עומד לקרות בפעם הראשונה, בשבוע הבא אנו משאירים את הגדולה ( תלמידת יב') והקטן (תלמיד ו') לבד בבית למשך חמישה ימים, מתוכם יומיים עם שגרת בית הספר ושלושה בזמן חופש. רק מהמחשבה על ההתנהלות של השניים אני מקבלת פיק בירכיים. בעלי לעומת זאת סבור שזה יעשה להם רק טוב. "קצת קרדיט, לא יזיק."
כבר כמה פעמים עמדתי להרים טלפון לסוכנת הנסיעות ולנסות לבטל, אבל נמנעתי...
להסביר לבוס שלי שיש אילוצים...אבל גם זאת לא עשיתי...

בקיצור עם כל הקושי, כנראה שבתוך תוכי החלטתי ללכת על זה.
הם כמובן מצידם מחכים לרגע בקוצר רוח.
"כל החברים שלי (משפט מוכר?) נשארים  בבית לבד , למה אתם לא יכולים?"
"מה את לא סומכת עלי?"
האמת היא שלא ממש... לא בזה.
מאז שהם נולדו לא קרה שנסענו לבדנו אפילו לסופשבוע בארץ, תמיד לקחנו אותם.
הכנתי רשימה עם לוחות זמנים.
אני מכירה את העפיפון שלי ואת ההיפר. הולכת להיות כאן חגיגה. 
ברור לי שהסקייפ שלי יעבוד שעות נוספות. ואולי באמת הגיע הזמן לשחרר ולתת להם לקחת אחריות?
אמאל'ה!




אין תגובות:

פרסום תגובה