יום שני, 6 באוקטובר 2014

Home Sweet Home

חזרתי!
.
טוב, עברו להם חמשת הימים ואני שוב בבית. איזה כיף!
הילדודס נמצאו שלמים, בריאים ואפילו מחוייכים. הבית עומד על תילו... כך שלמעשה הם עמדו יפה במשימה, שאפו!

לפני שנסעתי הגדולה די התבכיינה על שהיא תהיה על תקן בייבי סיטר ויש מצב שהיא תשלח את הקטן לישון אצל חברים ותפנה את הבית לעצמה.  בכלל במהלך החגים היא והחברים שלה עוברים מבית פנוי אחד לשני...
לשימחתי, בשיחות הסקייפ  היא סיפרה לי שהם מסתדרים נהדר ואפילו מאוד התקרבו אחד לשני. זה לא שהם לא היו קרובים קודם, אבל חמש שנים זה הרבה ומספר שתיים שלנו יודע לדרוש את תשומת הלב שלו משניהם ומאיתנו. גם צמידות הגילאים בין השניים הראשונים יצרה קרבה הרבה יותר גדולה בין שניהם והקטן איפשהו תמיד נשאר לבד. הפעם נוצרה מציאות שונה ושניהם הרווחו ונהנו ממנה.

בימים הראשונים הקטן היה כל כך עסוק עם חברים שלו שלא היה לו זמן לדבר איתי. הוא היה עובר ליד המסך ואומר "הי אמא, אני בדרך ל... או שהייתי רואה קבוצה של ילדים "שומרי מסך" מוכרים עוברים חולפים ביעף. מידי פעם הוא היה עוצר ולשניה ושואל "קנית לי משהו?" וממשיך הלאה. התפנית חלה ביום האחרון.

כשנחתתי באיסטנבול בדרך ארצה ופתחתי את הטלפון. אני רואה מספר שורות בווטסאפ שכל אחת אומרת רק מילה אחת , שתיים לכל היותר- "אמא"

"אמא"
"אמא"
"איפה את"
"אני מפחד"
ישר הרמתי טלפון, מה קרה?
אז זהו, ששום דבר,  איך חברה שלי קוראת להודעות מעין אלה "מסרי גלעד שליט".
הוא שמע רעשים, אחותו בינתיים הרגיעה אותו והוא מאוד מתגעגע. הוא טרח לספר לי שהוא ישן במיטה שלי, בצד של אבא ושאעיר אותו כשאגיע. בבוקר הוא הלך לבית הספר אבל כבר ב10:00 קיבלתי טלפון שאבוא לקחת אותו כי כואבת לו הבטן.
"שמוזל ותשומי" עשו את שלהם היום. מגיע לו.

ואני מבחינתי יכולה  לפנטז על הנסיעה הבאה, הפעם עם בעלי  לחופשה, רכיבת אופניים...
ולהשאיר את השלישיה העליזה בבית...


אין תגובות:

פרסום תגובה